פרק ג

איסור נטילת משכון מאלמנה

בתורה (דברים כד, יז-יח)-

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

במשנה בב"מ (קטו.)-

אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה

בברייתא (שם) נחלקו התנאים בטעם הדין ובהיקפו-

תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.

כפי שיתבאר בהמשך, כאשר משכון ניטל מאדם עני הזקוק לו, קיימת מצווה להשיב את המשכון בזמנים בהם העני זקוק לו. לדעת רבי שמעון טעם איסור נטילת המשכון מאלמנה אינו הדאגה לרווחתה (או לפחות לא רק הוא), אלא בעיית הצניעות שתיווצר כאשר יושב לה המשכון בכל עת שתצטרך אותו. לכן, אם מדובר באלמנה עשירה, שאינה צריכה את המשכון, אין איסור בנטילתו. רבי יהודה לעומתו אינו מחלק בין אלמנה עשירה לבין אלמנה עניה^[10].

הגמרא (שם קיג.) דנה בשאלה האם איסור הכניסה לבית הלווה למשכנו (עי' בהמשך, הלכה ד) אמור רק במלוה או גם בשליח בית הדין, ומביאה ברייתא

..."לא יחבל ריחים ורכב" הא דברים אחרים - חֹבֵל, "לא תחבל בגד אלמנה" הא של אחרים - תחבל.

מאן?

אי נימא בעל חוב - הא כתיב לא תבא אל ביתו לעבט עבטו. אלא לאו - שליח בית דין!

מתוך האיסור למשכן חפצים הנצרכים לאוכל נפש (ר' להלן הלכות ב-ג) ולמשכן מאלמנה, לומדת הברייתא, שמותר למשכן דברים אחרים (שאינם של אוכל נפש או מאלמנה). הגמרא מניחה שמדובר על משכונות הניטלים מבית הלווה^[11], ומתוך כך שהמלווה ממילא אסור בכניסה לבית הלווה גם בדברים אחרים, לומדת הגמרא שההיתר אליו מתכוונת הברייתא אמור בשליח בית הדין, שלו אולי מותר להיכנס לבית הלווה. מיד דוחה הגמרא-

לעולם בבעל חוב, ולעבור עליו בשני לאוין.

כלומר, כוונת הברייתא שהנכנס לבית לווה סתם עובר רק באיסור "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו", והנכנס לבית אלמנה למשכנה או הנוטל דברים של אוכל נפש, עובר באיסור נוסף מלבד "לא תבוא אל ביתו".

התוספות (קטו. ד"ה "אלמנה") מתלבטים מה היחס בין איסור נטילת משכון מאלמנה לבין איסור כניסה לבית הלווה למשכנו (עי' בהמשך הכה ד), ומעלים שתי אפשרויות-

ברוח תשובת הגמרא הנ"ל ולשון "תחבול" שבפסוק, האיסור לחבול אלמנה הוא דווקא בכניסה לביתה. ואף שכניסה לבית כל לווה אסורה, באלמנה עוברים בשני לאווים על כך.

מלבד תוספת פורמלית של לאו, יתרה אלמנה על לווה רגיל בכך שאין למשכנה אפילו על ידי נטילה מידה מבלי להיכנס לביתה.

הרא"ש בתוספותיו (שם) מצדד באפשרות השניה, ומוסיף שגם איסור חבלת דברים של אוכל נפש אמור אפילו מחוץ לבית הלווה. עם זאת הוא מדגיש שהחובל אלמנה בביתה עובר בשני לאוים.

לעומתו, הנימוקי יוסף (ע. מדפי הרי"ף) כותב כאפשרות הראשונה.

עוד נידונה בראשונים השאלה מה דין נטילת משכון מאלמנה בשעת ההלוואה, כלומר, משכון הניטל כתנאי מקדים להלוואה ולא בדרך של נטילת ביטחון מאוחרת או בדרך פרעון.

הרמב"ם פוסק במפורש שיסור נטילת משכון באלמנה הוא בין בשעת הלוואה ובין לאחר ההלואה. כדברים אלה משתמע גם ממה שכתב בפירוש המשניות (פרק ט משנה יג)-

ונאסר למשכן את האלמנה כדי שלא תבוא לידי חשד כשתחזר אחר הממשכן בגלל המשכון, או יבואו ביניהם לידי קלקול, ולפיכך השוה בדבר זה בין העשירה לענייה.

כלומר, קיימת בעיית צניעות לא רק כאשר המלווה משיב את המשכון תדירות לאלמנה, אלא גם כאשר היא באה לפרוע את גובה ולקבל בחזרה את המשכון, דבר המצוי גם במשכון הניתן בשעת הלוואה.

לעומתו, הראב"ד והמגיד משנה כותבים שהאיסור הוא דווקא במשכון הניטל לאחר הלוואה. המגיד משנה מסביר שלשון "תחבול" מורה דווקא על משכון כזה שאינו ניתן מרצונו הטוב של הלווה. עוד הוא מסביר, שמדברי ר' שמעון, המפרש את האיסור דווקא באלמנה עניה, משמע שמדובר בכגון שהמשכון יוחזר לה בכל זמן שהיא צריכה אותו, ואילו משכון הניטל בשעת הלוואה אין בו דין זה^[12], ואין מחזירים אותו לפי צורך.

השו"ע (חו"מ צז יד) פוסק כר' יהודה, שהאיסור אמור גם באלמנה עשירה. עוד פוסק, שהאיסור אמור דווקא שלא בשעת הלוואה, כחולקים על הרמב"ם.

אבד המשכון או נשרף

נטילת משכון מאלמנה, כמו גם איסורים נוספים הנידונים בפרק זה כמו נטילת משכון מדבר שעושים בו אוכל נפש או כניסה לבית הלווה למשכנו, הם לאוין הקשורים בעשה- השבת המשכון. לכן, כאשר המשכון מושב, אין לוקים. בסוג כזה של איסורי לאו נחלקו הפוסקים מתי אי קיום העשה גורר מלקות. הדברים יבוארו בעז"ה בפירוט בדברינו על הלכות סנהדרין פרק יח. בקצרה, נחלקו האם חוסר היכולת לקיים את העשה (למשל כאן, אם המשכון אבד או נשרף) גוררת חיוב מלקות, או שמא חייב מלקות דווקא אם ביטל את העשה באופן פעיל (למשל, שרף את המשכון בעצמו). הרמב"ם פוסק בדרך הראשונה ולכן כותב שגם אם אבד המשכון מעצמו, כיוון שלא ניתן לקיים את העשה, חייב.

השו"ע (חו"מ צז יד) פוסק כרמב"ם.

נטילת משכון שעושים בו אוכל נפש או שהלווה צריך לו חיונית

התורה מציינת הגבלות על סוג החפץ שניתן לקחת כמשכון ועל משך הזמן בו ניתן להחזיק בו-

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (שמות כב כה-כו)

...וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ (דברים כד יב-יג)

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל (שם, פסוק ו)

הפסוקים בשמות מתירים לקחת כמשכון בגד חיוני, אך מצווים להחזירו כאשר הלווה זקוק לו. התורה חוזרת על עניין זה בדברים כד, יב-יג. מההקשר מובן שמדובר בבגד לילה, ולכן יש להשיבו עד בוא הלילה. במקביל, בדברים כד בפסוק ו התורה אוסרת על לקיחה של ריחים ורכב כמשכון. לדעת רוב המפרשים הריחים והרכב הם שני חלקיו של מכשיר לטחינת קמח (הרכב הוא העליון), ומפשט הפסוק ניתן להבין שהאיסור הוא בכל זמן. הפסוק נוקב בטעם האיסור- "כי נפש הוא חובל", ממנו למדו חכמים (ר' בהמשך) שהכוונה לדברים שמכינים בהם אוכל נפש.

החובל את הריחים עובר משום לא תעשה, וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבל ריחים ורכב.

ולא ריחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חבל.

ובתוספתא (ב"מ י, יא)-

חבל בו זוג (=מספריים) של ספרים וצמד של פרות חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו,

שנ' לא יחבל רחים ורכב, מה רחים ורכב שני כלים מיוחדין שני כלים המשמשין מלאכה וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל שני כלים המשמשין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו.

היו לו חמש רחיות אין רשיי למשכן אפי' אחת מהן אם אין עושה מלאכה אלא באחת מהן אין חייב אלא על אותה בלבד

המשנה (קיג.) מדברת על המצווה להשיב משכון בשעה שהלווה זקוק לו-

... היו לו שני כלים - נוטל אחד ומניח אחד.

ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום.

משמע מדברי המשנה שמותר לקחת מחרישה כמשכון, אלא שיש להחזירה כאשר הלווה זקוק לה. הראשונים דנו בגדר האיסור ליטול דבר של אוכל נפש וביחס בין איסור זה לבין מצוות ההשבה של המשכון (בגד לילה בלילה) המפורשת בפסוקים בשמות ובדברים.

ר"ת (בתוספות קיג. ד"ה "מחרישה") מסביר ש"צמד של פרות" שבדברי התוספתא, הכוונה לצמד פרות המרכסות (דשות) בתבואה, כך שמלאכתן נוגעת ישירות לאוכל, ולא לפרות חורשות. כמו כן "זוג של ספרים" אין הכוונה למספרי שיער, אלא למספרים בהן קוצצים ירק או גוזזים את הצמר כהכנה לשחיטה. כלים כאלה מוגדרים "כלי אוכל נפש" ולכן אין לנוטלם כלל כמשכון. בנוסף מסביר ר"ת שכלי אוכל נפש אין לחבול לעולם, ובכך הם חמורים יותר מכלים אחרים כמו בגד לילה אותם מותר ליטול אך יש חובה להחזירם בשעה שהלווה זקוק להם. כמו כן ר"ת מחדש שכלים השייכים לקטגוריה זו של בגד לילה הם דווקא כאלה שאדם זקוק להם להנאת גופו, בדומה לבגד שבפסוק. לכן מפרש ר"ת שהמחרישה שהמשנה מתירה ליטול ולהחזיר אינה מחרישה לקרקע אלא סוג של מגרדת לרחצה.

גם הראב"ד (הביאו הרשב"א) מסכים עם ר"ת שכלי של אוכל נפש אין ליטול בשום זמן, להבדיל מכלים אחרים שהלווה צריך להם, אותם מותר ליטול ומצווה להחזיר. הראב"ד מסביר שאכן אסור ליטול את המחרישה, משום שהיא עושה אוכל נפש, והמשנה המצווה להחזיר את המחרישה ביום עוסקת במלווה שעבר ונטל אותה, שמה שעשה עשוי ובכל זאת לא גרע דינה מכל דבר אחר שהלווה צריך לו ויש להשיב לו אותו בשעה שהוא צריך. עם זאת הראב"ד חולק על ר"ת בגדר דבר שעושים בו אוכל נפש, שגם מחרישה לקרקע נחשבת דבר של אוכל נפש. כך כותב גם הרמ"ה (מובא בטור חו"מ צז) ומסביר שכל כלי אומנות שהלווה מתפרנס בו נחשב כלי של אוכל נפש שאין לחובלו^[13].

הראשונים הנ"ל, והרמב"ם בתוכם, מחלקים בין כלי אוכל נפש, שאין לחובלם כלל, לבין כלים של לווה עני הצריך להם, שמותר לחובלם ומצווה להחזירם לפי הצורך. עם זאת, האיסור הגורף על חבלת כלי אוכל נפש בא לידי ביטוי על פי דברי הרמב"ם בכמה אופנים יחודיים בהם שונה שיטת הרמב"ם משיטת הראשונים האחרים. ראשית, נטילת כלי אוכל נפש כמשכון אסורה אפילו בשעת הלוואה^[14], משא"כ חפץ אחר שהלווה זקוק לו, שאין חייב להחזיר לו בשעת הצורך אם התקבל החפץ בשעת הלוואה. שנית, אפילו אם הלווה עשיר אין ליטול ממנו כלי אוכ"נ^[15]. שלישית, הרמב"ם משמיט ואינו פוסק את ההלכה שבברייתא, לפיה אם הלווה משתמש רק באחת מתוך חמש ריחיים, מותר ליטול את כל מה שהוא אינו משתמש בו, כלומר, איסור נטילת כלי אוכ"נ אינו תלוי כלל בצורך של הלווה^[16].

הרמב"ן והרשב"א מסבירים אחרת מכל הראשונים הנ"ל את היחס בין דברים של אוכל נפש לבין דברים שמצווה להשיבם ללווה כאשר זה צריך להם. לפירושם, מותר ליטול משכון אפילו מכלי שעושים בו אוכל נפש בשעה שאין הלווה זקוק לו, ויש מצווה להשיבו כאשר הלווה זקוק לו. כלומר, לדבריהם חיוב ההשבה בפרשת משפטים והאיסור בפרשת כי תצא הם שני צדדים של אותו דין. "כי נפש הוא חובל" הכוונה לכך שהחפץ נצרך מאד לבעליו, אם מדובר בריחים ורכב או בבגד לילה. לכן יש איסור לקחתו (וחובה להשיבו) בשעה שבעליו זקוקים לו.

בדומה לדין האלמנה (לעיל הלכה א), אף כאן נחלקו הראשונים האם האיסור אמור דווקא בנכנס לבית הלווה למשכנו. הרמב"ן ורבנו בחיי (דברים כד ו) לומדים מלשון הפסוק "לחבול" שמדובר דווקא בנכנס לבית חבירו. שאר הראשונים ובכללם הרמב"ם והטור (חו"מ צז) סוברים שגם בממשכנו בחוץ אין ליטול כלים שעושה בהם אוכל נפש.

לגבי אוכל נפש עצמו פוסק ר"י (קטז. תוד"ה "כלים") שמותר לחובלו, והטור הוסיף שיש להשאיר את השיעור שמסדרין ללווה בעת גביית חובו (כמבואר לעיל פרק ב הלכה ב).

השו"ע (צז ו) פוסק כשיטת רוב הראשונים, שאיסור נטילת דבר של אוכל נפש אמור בין בבית הלווה ובין בחוץ. עוד פוסק (שם) שלא כרמב"ם, שבשעת הלוואה מותר ליטול משכון שעושים בו אוכל נפש. בהמשך (הלכה ח) פוסק השו"ע כרבינו תם, שכלי אוכל נפש, הכוונה לכלים שעושים בהם אוכל נפש באופן ישיר, אך כלים שמשתכרין בהם בכדי לקנות אוכל נפש, כגון כלי אומנות, אינם בגדר האיסור. עוד פוסק השו"ע (הלכה ט) כתוספתא, שהאיסור מוגבל לכלי אוכל נפש שהלווה צריך להם, ולכן אם יש ללווה כמה כלים מאותו סוג ואינו צריך אלא לאחד מהם, מותר למשכן את האחרים. בהלכה יא פסק עוד כטור וכר"י לגבי לקיחת אוכל כמשכון.

איסור כניסה לבית הלווה למשכנו

בדברים כד, י-יא:

כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה:

ובמשנה (קיג.)-

המלוה את חבירו - לא ימשכננו אלא בבית דין. ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמד.

מהגמרא (קיג.-קיג:) עולה שמחלוקת היא האם גם לשליח בית הדין אסור להיכנס לביתו של הלווה למשכנו-

אמר שמואל: שליח בית דין, מנתח נתוחי - אין, אבל משכוני - לא. - והתנן: המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבבית דין ממשכנין! - אמר לך שמואל: אימא לא ינתחנו אלא בבית דין...

תנאי היא;

דתניא: שליח בית דין שבא למשכנו - לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר בחוץ תעמד והאיש.

ותניא אידך: בעל חוב שבא למשכנו - לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד. ושליח בית דין שבא למשכנו - הרי זה נכנס לביתו וממשכנו.

כלומר, המלווה אינו רשאי למשכן את הלווה כלל, אפילו לא בחוץ, וגם שליח בית דין "מנתח נתוחי", כלומר, לוקח מהלווה משכון בחוץ מבלי להיכנס לביתו.

הרא"ש (סי' מו) תמה כיצד זה ששליח בית הדין מוגבל ביכולת הגביה, שהרי פריעת בעל חוב מצווה היא ובית הדין יכולים לכפות כל אדם לקיים מצווה. לכן מביא הרא"ש שיטה לפיה "מנתח נתוחי", אין הכוונה רק לקחת מיד הלווה דבר הנמצא בידו, אלא הכוונה להשתמש בכל אמצעי כפיה בכדי להכריח את הלווה להוציא את המשכון החוצה.

לרבינו תם (ספר הישר, תרב) מענה אחר לשאלה זו. ר"ת מפרש שכל האיסור נאמר דווקא במי שבא למשכן את הלווה שלא בתורת פרעון, אלא כדי להבטיח את מעותיו, כדי שלא יבריח הלווה ממנו רכוש במכר או בירושה וכדומה. אך כאשר המלווה בא לפרוע את חובו ולגבות מיטלטלין בפרעונו, רשאי אפילו המלווה עצמו להיכנס לבית הלווה ולקחת כדי פרעונו^[17] כיוון ש"עביד איניש דינא לנפשיה", כלומר, אדם עושה דין לעצמו היכן שצדקתו ברורה.

השו"ע (חו"מ צז טו) מביא את דבריו של רבינו תם בשם "יש אומרים".

מצוות השבת משכון בשעה שהלווה זקוק לו

במשנה (קיג.)-

המלוה את חבירו - לא ימשכננו אלא בבית דין.

ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמד.

היו לו שני כלים - נוטל אחד ומניח אחד.

ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ואם מת - אינו מחזיר ליורשיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין.

בסוף המשנה מוזכרת החובה להחזיר חפץ שניטל כמשכון בשעה שהלווה צריך אותו (מחרישה ביום, כר בלילה). רשב"ג פוסק, שיש להחזיר עד שלושים יום, ולאחר מכן ניתן למכור את המשכון בהשגחת בית הדין והכסף ישאר אצל המלווה. מכך שתנא קמא של המשנה לא התייחס לנקודה זו ניתן להבין שלדעתו יש להחזיר את המשכון לעולם כל עוד הלווה זקוק לו.

בהמשך (קיג:) מובאת ברייתא המתיחסת לגדר הצורך של הלווה, המצדיק השבתו בשעת הצורך-

בעל חוב שבא למשכנו - לא יכנס לביתו למשכנו...

ושליח בית דין שבא למשכנו - הרי זה נכנס לביתו וממשכנו...

ונותן מטה, ומטה ומצע - לעשיר. מטה, ומטה ומפץ - לעני.

ובהמשך (קיד:)-

תנו רבנן: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו", הא עשיר - שכיב.

מאי קאמר? אמר רב ששת: הכי קאמר: ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך,

הא עשיר - שכיב ועבוטו אצלך.

כלומר, הצורך נמדד לפי אורח החיים אותו מנהל האדם, אם עני ואם עשיר^[18], ולפי הצורך שלו בחפץ.

בהמשך (שם) עוסקת הגמרא בגדר השייכות הממונית של המשכון למלווה שגבה אותו-

אמר רבי יוחנן: משכנו ומת - שומטו מעל גבי בניו.

מיתיבי, אמר רבי מאיר: וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין? - למה מחזירין? רחמנא אמר אהדר!

אלא: מאחר שמחזירין, למה חוזרין וממשכנין?

שלא תהא שביעית משמטתו, ולא יעשה מטלטלין אצל בניו.

טעמא - דהדר ומשכניה, הא לא הדר ומשכניה - לא! -

אמר רב אדא בר מתנא: ולאו תרוצי קא מתרצת לה? תריץ הכי: וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא? שלא תהא שביעית משמטתו, ולא יעשה מטלטלין אצל בניו.

ר' יוחנן פוסק שהלווה אינו מוריש לבניו את המשכון שנגבה והוחזר. בהמשך מובאים דברים ר' מאיר המסביר מה התועלת בגביית משכון אם יש צורך להחזיר אותו חדשים לבקרים, ומסקנת הגמרא היא שלאחר הפעם הראשונה שהמשכון נגבה, גם אם הוא מוחזר ללווה, אין החוב שכנגדו נשמט בשביעית וכמו כן ניתן לגבות אותו מבניו. כלומר, המשכון כבר נחשב במובן מסויים כרכושו של המלווה^[19].

לעניין המאפיינים של דין זה ביחס להגבלה על נטילת משכון של אוכל נפש, עי' לעיל הלכות ב-ג.

דיני משכון בחייבים אחרים שאינם לווים

הגמרא (קטו.) מביאה ברייתא-

תנו רבנן: לא תבא אל ביתו לעבט עבטו. לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכן הוא אומר לקח בגדו כי ערב זר וגו'...

לצד שני: לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לשכר כתף, לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות.

יכול אפילו זקפן עליו במלוה - תלמוד לומר "משאת מאומה"^[20].

הברייתא מבינה שהפסוק מדבר דווקא בלווה, ולכן, איסור הכניסה לבית נאמר דווקא בו ולא בחייבים אחרים כמו ערב. כמו כן חיוב הנוצר מאי תשלום על שירות אף הוא אינו בכלל האיסור. עוד לומדת הברייתא, שאם אחד החייבים האלה הפך את חובו להיות כמילווה על ידי כתיבת שטר וקציבת זמן לתשלום ("זקפן עליו במילווה"), חזר דינו להיות כמילווה לעניין איסור הכניסה לבית.

דברי ברייתא זו עומדים בניגוד לדברי הספרי (כי תצא רעו)-

כי תשה ברעך, אין לי אלא מלוה מנין לרבות שכר שכיר והקפת חנות תלמוד לומר משאת מאומה.

הראשונים פסקו כדברים המובאים בתלמוד.

הרמ"ה (מובא בטור) כותב שרק לעניין איסור הכניסה לבית יש הבדל בין לווה לבין חייבים אחרים, אך בשאר איסורים ומצוות הקשורים לנטילת משכון שווה דינם. כך גם ניתן לדייק מלשון הרמב"ם שכתב את הדין רק לגבי כניסה לבית.

השו"ע (חו"מ צז יד) כותב את דברי הרמב"ם, והרמ"א (שם) מרחיב וכותב במפורש כדברי הרמ"ה.

השכרת משכון בלי רשות הלווה

במשנה (ב"מ פ:)-

אבא שאול אומר: רשאי אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק והולך עליו, מפני שהוא כמשיב אבידה.

כלומר, מותר למלווה להשכיר משכון שלקח מעני, אף ללא רשותו של העני, ולקזז את השכירות מהחוב. זאת מתוך הנחה שכיוון שהדבר מועיל ללווה, היה מתרצה לו היו שואלים את פיו. בהמשך (פב:) פוסקת הגמרא כאבא שאול ומסייגת-

אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כאבא שאול.

ואף אבא שאול לא אמר אלא במרא ופסל וקרדום, הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו.

כלומר, הדברים אמורים דווקא בכלי שנפחת מעט ביחס לשכר שמקבלים עליו, אך בכלי שפחתו מרובה יותר, אין להניח שהלווה מסכים להשכירו.

הברייתא בבבא מציעא (לח.) עוסקת בדין שומר שהפקידו אצלו פירות והפירות מתחילים להירקב, ומתייחסת לצעדים שצריך השומר לעשות כדי לשמור על דמי הפיקדון שלא יאבדו לגמרי למפקיד-

המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש - הרי זה לא יגע בהן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עושה להם תקנה, ומוכרן בבית דין. וכשהוא מוכרן - מוכרן לאחרים, ואינו מוכרן לעצמו.

לדעת חכמים יש למכור את הפיקדון רק לאחרים, ואסור לשומר "למכור" לעצמו כדי שלא יחשדו בו ששלח יד בפיקדון או שהמיר אותם במחיר לא הוגן. הטור (חו"מ עב) למד מכך שאף במשכון יכול המלווה להשכירו לאחרים אבל לא לעצמו.

השו"ע (חו"מ עב) פסק כדברי המשנה והגמרא וכדברי הטור.